יומניו של תיאודור הרצל, הוגה הציונות המדינית, הם הרבה מעבר לרשומה אישית ופרטית. יש בהם תוכנית אב לתנועת מהפכה בהתהוות. על פני אלפי עמודים תיעד הרצל את חזונו למדינה יהודית ואת הדרך המפרכת להגשמתו. כתבים אלו ניצבים בין תכנון אסטרטגי, בניית מיתוס היסטורי ומתן עדות אישית.
הרצל כינה את רשימותיו "יומן הספינה של המייפלאואר החדשה", מדמה את עצמו ואת בני דורו לצליינים אידיאולוגיים המפליגים אל חוף לא נודע. הוא הבין שהעתיד עשוי לחמוק ממנו, ולכן ראה ערך בתיעוד המסע עצמו. עבור הרצל, הכתיבה לא נעשתה רק לצורך רישום אירועים אלא שימשה כלי לעיצובם.
מן ההתחלה היוו היומנים גם מחברת וידויי, גם כלי לתוכנית מדינית וגם יומן דיפלומטי. הרצל התנסה בהם באסטרטגיות רטוריות, פרש את סדר יומו הפוליטי והעריך את פגישותיו עם מנהיגים, בעלי הון ואנשי דת. יומניו נותנים ביטוי הן להתפתחות האידיאולוגיה והן למנהיגות תחת עומס.
הכתבים חושפים גם את רגעי המשבר ואת הבדידות העמוקה שליוותה את שליחותו לעתים. ובכל זאת, עטו לא נחה. הכתיבה שימשה לו מצפן פוליטי ועוגן בניצחונות ובכישלונות כאחד.
המודעות של הרצל לחשיבות יומניו צמחה בד בבד עם כתיבתם. כבר בצוואתו הספרותית אותה ערך ב-1897, ביקש שיומניו הציוניים יפורסמו לאחר מותו (ארבע מחברות באותה עת). שם גם הצהיר על כתיבתו בתום לב: "היום, כמו תמיד, מאז שאני כותב, אני יודע שהשתמשתי בעטי כאיש ערכי. מעולם לא מכרתי את עטי, לא עשיתי מעשה נבזי ולא חיזרתי אחר ידידות בעט. צוואה זו יכולה להתפרסם. גם אחרי מותי לא יימצא איש שיאשים אותי בתרמית." הוא חזר על בקשה זו בצוואתו השנייה (1900) אז כבר היו שבע מחברות. עם מותו ב-1904 נותרו שמונה עשרה מחברות יומן. לתפיסתו, כתבים אלה נועדו להיות הרבה מעבר לארכיון. הם המורשת ומפת הדרכים לממשיכי דרכו.
מאבקי השליטה ביומן
מותו הפתאומי של הרצל בגיל 44, שבע שנים בלבד לאחר הקונגרס הציוני הראשון, הותיר את התנועה הציונית שהקים, שברירית. ניירותיו הותירו מידע רגיש ובעל ערך. תובנות על דיפלומטיה ציונית, תיעוד ויכוחים פנימיים והערכות אישיות על בעלי ברית ועל מתנגדים. מיד נעשו ניסיונות להגן מפני פרסום לא מבוקר ולשלוט בגישה לתכנים. ביניהם גם בני המשפחה שהביעו חשש רב לפגיעה בפרטיותו. לימים העיד ארווין רוזנברג, אחד האפוטרופסים על העיזבון, שהוא מעולם לא הושאר לבד בבית עם הניירות, עדות למתח סביב גורלם. חוסר אמון זה עיצב את עתיד הפרסום של היומנים לשנים הבאות.
תחילה נראה היה שהיומנים מתפזרים. שתי מחברות מימי הקונגרס הראשון נעלמו. כעבור זמן נמצאה מחברת אחת בבית אמו של הרצל בווינה והשנייה – הוחזרה על ידי דוד וולפסון שלקח אותה בהשאלה – מה שעורר תהיות אם חומר נוסף "הושאל" ללא תיעוד.
המשמורת על יומני הרצל בתקופה זו אינה ברורה. ככל הנראה הם הוחזקו בידי מוריץ רייכנפלד, בן דודה של ג'ולי אשתו של הרצל שהיה מקורב להרצל. נראה שרייכנפלד העביר אותם ליוהאן קרמנצקי. כבר ב־1905 דאג קרמנצקי, שהיומנים יועתקו. נראה שסביב 1919 הוחזקו היומנים בארכיון דוד וולפסון בברלין.
הדיון בסוגיה כיצד, מתי ומה מתוך היומן לפרסם נותר לא פתור. היו שביקשו לפרסם בהקדם קטעים נבחרים כדי לחזק את הלגיטימיות של פעילות התנועה הציונית. אחרים חששו מן הנזק שעלול להיגרם לדמותו של הרצל או לתנועה.
נקודת המפנה בתנועה הציונית בעקבות הצהרת בלפור ולאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר החזון האוטופי להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל השתלב בסדר היום הדיפלומטי, נתנה משמעות נוספת לכתבי הרצל. ב־1919 הציע ד"ר אויגן לשינסקי מטעם קרן קיימת לישראל, להקים את "ארכיון הרצל-וולפסון" בו ירוכזו ויירשמו בשיטתיות כתבי שני האישים, בגישה מחקרית ובפיקוח והמליץ על פרסום היומנים. לא היה בכך רק שימור ההיסטוריה, אלא גם הצהרה על המשכיות אידאולוגית ותביעת בעלות על היסודות שהובילו להישגים המדיניים.
הנס הרצל, בנו של תיאודור, היה לדמות מכרעת בעיצוב עתיד היומנים. אף שהיה חסר הכשרה כעורך, התמסר הנס לשמור על תדמיתו של אביו, אולי אף במסירות יתר. ועדת העורכים שהוקמה לצורך פרסומם, כללה בנוסף להנס, את מרטין בובר, פרופ' ליאון קלנר, יוסף קאוון, יוהאן קרמנצקי וזיגמונד קצנלסון (מבעלי הוצאת הספריםJüdischer Verlag ). העורכים הביעו מגוון דעות והתחבטו בין המחויבות האידיאולוגית לזו המקצועית: האם לפרסם את היומנים במלואם או להשמיט פרטים שעלולים לפגוע בשמו הטוב של תיאודור או בסיכויי ההצלחה הפוליטית של התנועה הציונית.
אמנות ההשמטה
ההעמדות השונות תורגמו למונחים משפטיים ועוגנו בחוזה שנחתם עם Jüdischer Verlag להוצאת המהדורה הגרמנית ב־1922. סעיף קטן ושולי לכאורה, התיר במפורש השמטות לפי שיקול דעת, ועיצב את הבניית דמותו של הרצל במשך עשרות שנים.
כאחד האחראים הראשיים על תרגום הטקסט מגרמנית לאנגלית יישם הנס הרצל מדיניות זו, וביקש באופן אישי להשמיט דברי ביקורת והערות לא מחמיאות. אמנם חלק מהביקורות של הרצל שרד בעריכה, אך קטעים רבים נעלמו כליל. הגרסה המצונזרת שהתקבלה הדגישה את חזונו ואת מנהיגותו אך מזערה את דמותו האנושית: את הספקות הפרשנויות ואת התסכולים שלו.
בשל הפערים והתרגום הלקוי גברו תסכוליו של מרטין בובר, אולי החבר המקצועי ביותר בתחום בצוות העורכים. הפרסום התעכב והוא דרש שקיפות ואף איים להטיל על ההוצאה את האחריות לעיכוב בפרסום.
על אף המכשולים, המהדורה הגרמנית הראשונה, פורסמה בשלושה כרכים בין השנים 1922–1923. במקום הקטעים שהושמטו השאירו שורת נקודות. אף שלא הייתה שלמה, והנרטיב החסר, היא נערכה בקפידה והפכה לגרסה הקאנונית למשך כמה עשורים.
צפייה למהדורה השלמה
לגרסה המצונזרת היו השלכות עמוקות. לאורך שישים שנה ביססו חוקרים, מנהיגים וקוראים מן השורה את הבנת דמותו של מייסד התנועה על תיעוד חסר. המיתוס סביבו אינו שקרי אך נבנה באופן חלקי.
בשנת 1956 יצא לאור תרגום חלקי לאנגלית, הכולל כשליש מן המהדורה הגרמנית, בהוצאת Dial Press ובעריכת מרווין לואנתאל. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1960, פרסם הארי זון מהדורה אנגלית שלמה של היומן, כולל הקטעים שהושמטו במהדורה הגרמנית הראשונה.
שינוי משמעותי חל עם פרסום "תיאודור הרצל: מכתבים ויומנים" המהדורה הגרמנית המקיפה ב־1983, הכוללת את "יומן הנעורים" (השמור ב YIVO-בניו יורק), את יומני המסע, את הקטעים שהושמטו בעבר ואת כל המכתבים היוצאים של הרצל. לראשונה יכלו הקוראים להיחשף לדמותו המלאה והמורכבת. הספקות והפגיעוּת לא הפחיתו מגדולת דמותו אלא העמיקו אותה.
תרגום מלא לעברית, שהתבסס על המהדורה הגרמנית המקיפה, יצא לאור בשנת 1997. בשנת 2023 ראתה אור גם מהדורה טורקית, בתרגומו של עלי פהרי דואן ובהוצאת Runik Kitap. כל תרגום חדש היה לא רק עיבוד לשוני אלא גם שחזור קולו האוטנטי של הרצל ושיקום דמותו בהדרגה.
בימים אלה, הארכיון הציוני המרכזי משלים פיתוח של פלטפורמה אינטראקטיבית חדשנית, שתנגיש את היומנים הציוניים של הרצל, ואת הרומן "אלטנוילנד", בשלוש שפות. לראשונה, אפשר לקרוא אותם בכתב ידו של הרצל, כולל את המילים שהוא עצמו מחק. נילווים אליהם מסמכי מקור ותצלומים היסטוריים. הרצל עצמו בוודאי היה מתרגש מן ההנגשה הדיגיטלית. הוא האמין בכל ליבו בכוחה של הטכנולוגיה לעצב את החברה ודמיין את המדינה היהודית כמגדלור של קדמה טכנולוגית. יוזמה זו מגלמת את אמונתו הן בחדשנות והן בחשיבות הנגישות לתיעוד.
עיצוב המורשת
כאוסף שלם, היומנים חושפים את המנגנון המורכב של עיצוב זיכרון בתנועות מהפכניות. הם מתעדים לא רק את השאיפות הפוליטיות, אלא גם את ההחלטות מאחורי הקלעים הקובעות כיצד תיזכר ההיסטוריה וכיצד היא תועבר. יורשיו של הרצל – הן בני משפחתו והן ממשיכיו האידיאולוגיים – ניצבו בפני דילמה יסודית: האם להעדיף אותנטיות היסטורית או שליטה בנרטיב. החלטותיהם השפיעו על דורות של קוראים ועיצבו את המיתולוגיה סביב רגעי יסוד הציונות.
האירוניה בולטת: אדם שיושרה וכבוד עמדו בראש מעייניו, מי שהאמין בשקיפות ובחשיבות התיעוד, הפך למושא למניפולציות עריכה נרחבות. עם זאת, אין זה ניצחון הצנזורה. הפרסום מחדש של היומנים המלאים מייצג את ניצחון הסקרנות ההיסטורית על פני הנוחות הפוליטית.
עדות חיה
בחירתו של הרצל לתעד את המסע, כשעתידו עדין מעורפל, הבטיחה שקולו וחזונו ישמרו לדורות הבאים. אמונתו בכוחו של העט – פחות זוהר מדוכן הנואמים, אך לא פחות משפיע – הולידה תנועה ששרדה הרבה מעבר לחייו הקצרים. גִלגולם של מסמכים אלה הוא גם סיפורם של אלו שעיצבו את דרכם לאחר מות המחבר: הבן המגונן, המו"לים שדחפו, חברי הוועדה הזהירים והחוקרים המתוסכלים. בידיהם נחתכו מילותיו של הרצל, תורגמו, עוררו מחלוקות ולבסוף שוחזרו. הקוראים הפוגשים כיום בדפים אלה, לוקחים חלק בדיאלוג בין הרצל לבין ההולכים בעקבותיו. היומנים הם מראה של המאבק וגם של ייסוד האמונה – עדות לאומץ לחשוב בקול רם, גם כשהעתיד אינו ודאי. הם מזכירים לנו שלעיתים המסמכים הפוליטיים רבי-ההשפעה הם האישיים ביותר, ושמלאכת התיעוד עשויה להפוך למעשה של התנגדות, להישרדות ולתקווה. פרסום היומנים במלואם הוא ניצחון ליושרה היסטורית על פני התועלתנות, והוכחה שקול אותנטי – גם כשהוא מורכב או לא מושלם, שורד הרבה מעבר לאגדה.
סוזן ברנס
אוצרת ארכיון הרצל
הארכיון הציוני המרכזי