ארכיון תיאודור הרצל הוא עדות חיה ליכולת לראות למרחק של האיש שעל שמו הוא קרוי, אבי הציונות המדינית המודרנית, ולהבנתו העמוקה את החובה לתעד את פעילותו. מתוך הכרה בחשיבות של כתביו ובמשמעותם ההיסטורית, הרצל פעל במסירות רבה כדי לשמר כל פיסת נייר מהמורשת האינטלקטואלית שלו. בארכיון אפשר לראות פתקים צנועים עם הערות שכתב לצד מניפסטים מקיפים המשרטטים את חזונו למדינה יהודית. יש בו מגוון רחב של חומרים, ביניהם מכתבים, יומנים, כתבי יד של ספרים ומחזות, וגם גזרי עיתונים.
לאחר מותו של הרצל, הופקד אוסף זה בידי יוהאן קרמנצקי. עם מותו של קרמנצקי, עברה האחריות למוריץ רייכנפלד, בן דודה של ג'ולי, אשתו של הרצל. אולם, עם עליית הנאצים בגרמניה והאיום המתקרב באוסטריה, התברר כי הארכיון זקוק למקום בטוח. לפיכך, בקונגרס הציוני ה-19 בלוצרן, נחתם הסכם בין מוריץ רייכנפלד לבין ד"ר גיאורג הרליץ, המנהל הראשון של הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ), להעביר את ארכיון הרצל לארכיון זה בירושלים.
כדי להבטיח את הגעתו של ארכיון הרצל בבטחה לירושלים, הוא שולב בחשאי ברכושו של החלוץ החוזר יוסף קסטיין ונשלח לארץ כ"חפצי בית". לאחר עוד כמה תהפוכות, ב-1937 מצא ארכיון הרצל את מקומו הקבוע באוספי הארכיון הציוני המרכזי.
במהלך השנים, גדל הארכיון לכדי כ-30,000 מסמכים, כל אחד מהם הוא עדות למורשתו של הרצל. לצד יומנו האישי של הרצל, מסמכים אישיים שלו ושל משפחתו, התכתבויות נרחבות ויצירות ספרותיות, כולל כתב היד המקורי של הרומן פורץ הדרך שחיבר "אלטנוילנד", הארכיון מכיל גם מגוון פריטים המציגים את השפעתו העמוקה של הרצל על התנועה הציונית ואת תפקידו המכריע בעיצוב מהלך ההיסטוריה היהודית.
באמצעות שימור ושמירה על כל כתביו של הרצל, הארכיון לא רק מכבד את זכרו, אלא גם מבטיח שחזונו ימשיך להוות השראה לדורות של ציונים וחוקרים.