Herzl-Online

English
עבריתDeutsch
Diary 1

1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18

Julius Bauer, der Director des Nationalthea= ters fährt auf dem Schiff meiner Familie mit hin= über, um meine Eltern unterwegs zu amusiren. — %Ach Gott, für den Roman ist das ein hübsches Kapi= tel — aber, wenn es Wirklichkeit wird, was lebt dann noch von den Passagieren, die ich mir jetzt erträume%. — Diese Aufschreibungen sind mir keine Arbeit, sondern eine Erleichterung. — Ich schreibe mir die Gedanken los, die heraufsteigen wie Luftbla= sen in einer Retorte und schließlich das Gefäß sprengen würden, wenn sie keinen Abzug fänden. — Mein Gott, Lambroso wird mich nach diesem Geständniß vielleicht für verrückt halten. — Und mein Freund Nordau wird mir die Besorgniße, die ich ihm einflöße, ver­schweigen. — Aber sie haben Unrecht. — Ich weiß, daß zweimal zwei, vier sind. — Diese Aufschreibungen verhindern mich, das Frühere in mein Buch zu bringen. — Mit der Reinschrift halte ich noch beim Gespräch mit Hirsch. — Aber das Wachsthum der neuen Einfälle ist wichtiger. — Wer weiß wie bald es aufhört? — Dabei habe ich die Angst, die Heyse in jenem herrlichen kleinen Gedicht vom Künstler schildert. —

Julius Bauer, the director of the National Theater, crosses over on the same boat with my family, in order to entertain my parents during the voyage . . . (Oh Heavens, this would be a pretty chapter for the novel—but if it becomes reality, who of the passengers I am now dreaming of will still be alive?)

 

 

June 12

 

For me these notes are not work, but only relief. I am writing myself free of the ideas which rise like bubbles in a retort and would finally burst the container if they found no outlet.

 

My God, after this confession Lombroso might consider me mad. And my friend Nordau will conceal from me the apprehension I cause him. But they are wrong. I know that two and two is four.

 

 

June 12

 

These notes prevent me from putting earlier things in my book.

 

In my clean copy I am still on my conversation with Hirsch. But the growth of the new ideas is more important. Who knows how soon it is going to stop?

 

Through it all I have the fear described by Heyse in that wonderful little poem about the artist:

[פאריס, 12 ביוני 1895]

לבּאכֶר  אכתוב מכתב פרידה לבבי. הוא היה לי ידיד, זאת הרגשתי.

יוּליוּס בּאוּאֶר [יהיה] מנהל התאטרון הלאומי. הוא יפליג לשָם באונייה של משפחתי כדי לבדר את הורי בדרך (אל אלוהים, איזה פרק נחמד בשביל הרומן! אבל אם יהיה הדבר למציאות, מי עוד יחיה מתוך אותם הנוסעים שחולפים עכשיו בחלומי).

 

 

[פאריס, 12 ביוני 1895]

הרישומים הללו אינם עמל בשבילי, הם הקלה. אני כותב ומשחרר את המחשבות, העולות כמו בועות אוויר בתוך אביק, והיו מפוצצות את הכלי לולא מצאו להן מוצא. אלוהים, אחרי הווידוי הזה לוֹמבּרוֹזוֹ עוד עלול לחשוב אותי למשוגע. ואילו ידידי נורדאו יסתיר מִפָּנַי את הדאגות שאני גורם לו. אבל אין הם צודקים. אני יודע ששתיים כפול שתיים שווה ארבע.


 [פאריס, 12 ביוני 1895]

הרשימות הללו מונעות אותי מלהביא דברים קודמים אל תוך הספר הזה.

בהעתקת הדברים אל הנקי אני עדיין עומד בשיחתי עם הירש.

ואולם צמיחתם של הרעיונות החדשים חשובה יותר. מי יודע אם זה לא ייפסק בקרוב?

עם זאת, אני מרגיש את הפחד ההוא שהַיזֶה מתאר בשיר הקטן המופלא על האמן:

P. 147